מעגל ההתמכרות- דברים שמשפחות צריכות לדעת

פרק 72 – "טראומה והתמכרות"

טראומה יכולה להשאיר אותנו עם פחד, כאב פנימי וחוסר אונים – ולעיתים נדמה שאין דרך להיחלץ ממנו.צורי דהאן, מומחה למניעה והעצמה בתחום ההתנהגויות בסיכון והתמכרויות, מנהל מרכז פסיעות ומכור בהחלמה, מספר כיצד חוויות כאלה הובילו אותו לבריחה אל חומרים – ששיככו זמנית את הכאב אך הכניסו אותו למעגל התמכרות קשה, שבו הכאב הבלתי מעובד רק התעצם עם הזמן.
ואיך, דווקא מתוך נקודת השבר, בקשת העזרה של הוריו פתחה לו אפשרות אחרת – דרך של נוכחות, הקשבה וכלים להתמודדות עם הכאב מבלי לברוח. צורי מרחיב על המעגל שבו פוסט טראומה מלווה בהתמכרות, ועל ההבנה שהדרך לצאת ממנו מתחילה בבקשת עזרה ובנכונות להיתקל בכאב במקום לברוח ממנו.
הוא מסביר כיצד טראומה והתמכרות לא רק מעצבות את חיינו האישיים, אלא גם את היכולת שלנו להיות נוכחים ותומכים עבור ילדינו. צורי מדגיש את חשיבות הנוכחות ההורית – גם כשהכאב והפחד מלווים אותנו – ואיך אפשר להשתמש בניסיון האישי כדי ליצור בית בטוח, שבו הילדים יכולים להתמודד עם רגשות קשים מבלי לברוח.
צורי מסכם במסר חזק:"ילד לא מחפש הורה מושלם – הוא מחפש הורה נוכח. בקשת עזרה היא לא חולשה – זו אסטרטגיה. ואני מאמין שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן."
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 73 – "רק להפסיק לכאוב"

“כשהרצון למות הוא לא באמת מוות – אלא קריאה לסיום הסבל"
המשפט הזה מתאר תחושה שקיימת אצל רבים מהמתמודדים עם התמכרות, הקונפליקט הבלתי אפשרי בין הרצון להמשיך לחיות, לבין הרצון שהכאב ייגמר כבר.
בפרק הזה אני מארחת את דניאל פודמסקי, מכור בהחלמה, שמספר בכנות נדירה על השנים שבהן חי בין שני הקולות האלה.
מאובדן אח תאום בגיל ארבע, דרך שנים של ניתוק רגשי, מסכות, ושימוש בחומרים שהסתירו את הכאב – ועד לנפילה הגדולה ביותר, שבה מצא את עצמו על ברכיו, מבקש מאביו: "אני מרגיש שאני הולך למות, תכניס אותי לגמילה.”
דניאל מתאר את המאבק המתמשך גם בתוך ההחלמה, ומזכיר לעצמו  - "היום הכי רע שלי בניקיון לא משתווה ליום הכי טוב בהתמכרות הפעילה שלי.”הוא מספר על רגעי החסד שבהם מישהו פשוט חיבק ואמר לו “אני מבין”, על הדרך לחיות עם הכאב בשלום, ועל משמעותה של קהילה שמדברת סוף סוף באותה שפה.
זהו פרק על שבר, על מסכות, על כאב שלא קיבל מקום – אבל גם על בחירה לחיות, על עזרה שבאה ברגע הנכון, ועל האפשרות להתחיל לצעוד, צעד אחר צעד, בדרך אחרת.
ולמשפחות דניאל מבקש חומר: אל תנסו לשלוט או לכפות. לפעמים האדם חייב להגיע לתחתית כדי לבקש עזרה – ומה שהכי נחוץ לו ברגע הזה זה לדעת שיש יד מושטת, שמחכה לו שם.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 74 – "שדה הקרב הפנימי"

“יש לי אבקת קסם, אני מפזרת אותה ומיד הכל משתנה.”
כמה היינו רוצים שזה יעבוד ככה. שההתמכרות תיעלם ברגע, שהכאב יתפוגג, שהדרך החדשה תיפתח בקלות וללא מכשולים.
אבל המציאות רחוקה מכך. המאבק בהתמכרות הוא לא קסם, ולא החלטה אחת שמסיימת הכל – אלא מאבק יומיומי, לעיתים אפילו רגע־רגע, בין הרצון לחיות לבין יצר ההרס העצמי שמושך שוב ושוב אל השימוש.
בפרק הזה אני נותנת מקום לקול שלא תמיד נשמע – קולו של מי שנמצא באמצע. לא סוף הדרך, לא ניצחון מוחלט, אלא החיים עצמם בתוך שדה הקרב הזה: תקווה מול ייאוש, החלטה מול שבירה, אמונה מול חוסר אונים.
שי, מכור מתמודד, חי את המאבק הזה יום־יום.
בכנות ובאומץ הוא משתף על ילדות של “ילד מפתח”, על טראומה מהשירות הקרבי ואובדן אח, על שנים של שימוש והסתרה, ועל ניסיונות להפסיק – ולחזור.
“קרב יריות – אין יום שאני לא מתחמק מכדור ויורה כדור. אין רגע שאני לא רוצה להיות בשימוש. לא רוצה לאכזב, להרוס את הגמילה, ועדיין רוצה להשתמש.”
הוא מספר גם על האישה שנלחמת לצידו – האדם הראשון שמאמין ורואה אותו. על איך המאבק משפיע עליה, על חיי המשפחה, וגם על הלמידה האיטית – דרך טיפול, דרך טעויות, דרך מאבקים – להיות נוכח, לשתף, ולנסות שוב.
זהו פרק על הצד הפחות מדובר של ההחלמה מהתמכרות – על המאבק המתמשך באמצע הדרך, על המחיר הנפשי והמשפחתי, אבל גם על הניצוץ הקטן של התקווה שעדיין נאחז בחיים.
והמאבק עדיין נוכח. וגם התקווה.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 75 – "לב שמפסיק לברוח"

הערב שוב יורד.הבית שקט, הילדים כבר במיטות.היא מחכה שיירדמו – לא כי היא עייפה, אלא כי אז תוכל סוף־סוף לשתות.האלכוהול, שהתחיל כדרך להרגיע את החרדה, הפך עם הזמן לתרופה היחידה שהיא הכירה.כוס אחת כדי לנשום. כדי להירגע. כדי לא להרגיש כל כך לבד.
רוני בן סירא, בת 55, מכורה בהחלמה זה חמש שנים, מספרת בכנות נדירה על החיים מבפנים:על הילדות באוסטרליה וההתעללות המינית שנמשכה עשור והשפיעה על כל תחום בחייה: על הנישואים, הבדידות, החרדה, והיין שהפך להיות “החבר הכי טוב שלי – האמא, האבא, האלוהים שלי”.על השנים שבהן האלכוהול ניהל את ההורות שלה, את הזוגיות שלה, ואת היכולת שלה להיות – פשוט להיות.ועל כך שגם ברגעים הקשים, כמו הנפילה הכלכלית של בן זוגה, שהביאה אותה להיות ברחוב עם שתי בנותיה – הדבר היחיד שהיה חשוב לה אז, היה הבקבוק.
ולמרות כל אלה – זה גם סיפור על החלמה.על הבנות שארזו לה תיק לכניסה למרכז גמילה ונתנו לה תקווה,ועל הדרך שבה למדה לחיות מחדש – בלי אלכוהול, אבל עם הרבה יותר כוח, חמלה ואמת.
רוני מדגישה לאימהות שמתמודדות עם התמכרות ושומעות אותה:“אם אני, עם כל מה שעברתי, עשיתי את זה – גם את יכולה.לא בחרתי להיות חולה, אבל בחרתי לחיות.”
זה פרק על פחד, בושה, אהבה, והלב של אישה אחת שהחליטה להפסיק לברוח –ולמצוא את הדרך חזרה לעצמה.כי כמו שאומרת רוני – “אין דבר חזק יותר מלב שמחליט להפסיק לברוח.”
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 76 – "נוער בסיכון שקט"

עולמם של בני הנוער היום מהיר, חשוף ונגיש יותר מאי פעם. מה שנראה מבחוץ כתמים—בילוי, צחוק, "כולם עושים"—מסתיר לא פעם מציאות אחרת: אלכוהול, קנאביס, חומרים כימיים שנכנסים למסיבות ולניידים בלחיצת כפתור, התנהגויות כמו הימורים שמתחפשים למשחק, וחשיפה מוקדמת לפורנו ולריגושים דיגיטליים שמטשטשים גבולות.
והכול קורה מאחורי מסך, בחדר סגור, רחוק מעין ההורה.לפעמים זה רק מבט אחד שחוזר הביתה "קצת אחרת", הסתגרות, שינוי עדין במצב הרוח. אין הוכחה — אבל בפנים משהו לא שקט.
הורים רבים נתקעים בין פחד לדעת לבין פחד לטעות. שמוליק רוזנטל, מנכ"ל ובעלים של המרכז "ללא פילטרים", מי שבילה עשרות שנים בתוך המשטרה, המודיעין והשטח, אומר משפט חד שמסביר את המציאות הזו לא פחות מכל מחקר:"מי שבאמת מבין סמים — לא עושה סמים."
בשיחה בינינו הוא מתאר איך העולם הטכנולוגי המהיר, תרבות השפע והפומו יצרו בלבול אצל בני הנוער. הוא מדבר על ההתדרדרות שהוא רואה כבר שנים, על תפיסת הבילוי שהשתנתה, ועל היכולת של בני הנוער להסתיר טוב יותר ממה שההורה יודע לראות.
שמוליק גם מבקש להזכיר להורים דבר מהותי:"אל תמוססו את תחושת הבטן שלכם."כי לא פעם, זו האזהרה המדויקת ביותר שיש לנו.
בפרק אנחנו מדברים על ההבדל בין שימוש לשימוש לרעה ולתלות, ועל המקום שבו ההתמכרות מתבהרת במשפט קצר וחד:"הראש אומר לא — היד אומרת כן."
אנחנו נוגעים בדרך לזהות סימנים, מה עושים כשמבינים שהילד משתמש או מתנסה, איך משקפים סיכון בלי בהלה ובלי נזיפה, ואיך "לבקר בעולם של המתבגר.ת" — דרך הנייד, דרך החדר, ודרך שיחה שמחזירה קשר ושייכות.
המסר של שמוליק ברור: גם בעולם המשתנה של היום, הקשר בינינו לבין בני הנוער הוא עדיין קו ההגנה הכי חזק שיש. כשיש קשר — יש סיכוי, יש השפעה, ויש דרך.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.