מעגל ההתמכרות- דברים שמשפחות צריכות לדעת

פרק 72 – "טראומה והתמכרות"

טראומה יכולה להשאיר אותנו עם פחד, כאב פנימי וחוסר אונים – ולעיתים נדמה שאין דרך להיחלץ ממנו.צורי דהאן, מומחה למניעה והעצמה בתחום ההתנהגויות בסיכון והתמכרויות, מנהל מרכז פסיעות ומכור בהחלמה, מספר כיצד חוויות כאלה הובילו אותו לבריחה אל חומרים – ששיככו זמנית את הכאב אך הכניסו אותו למעגל התמכרות קשה, שבו הכאב הבלתי מעובד רק התעצם עם הזמן.
ואיך, דווקא מתוך נקודת השבר, בקשת העזרה של הוריו פתחה לו אפשרות אחרת – דרך של נוכחות, הקשבה וכלים להתמודדות עם הכאב מבלי לברוח. צורי מרחיב על המעגל שבו פוסט טראומה מלווה בהתמכרות, ועל ההבנה שהדרך לצאת ממנו מתחילה בבקשת עזרה ובנכונות להיתקל בכאב במקום לברוח ממנו.
הוא מסביר כיצד טראומה והתמכרות לא רק מעצבות את חיינו האישיים, אלא גם את היכולת שלנו להיות נוכחים ותומכים עבור ילדינו. צורי מדגיש את חשיבות הנוכחות ההורית – גם כשהכאב והפחד מלווים אותנו – ואיך אפשר להשתמש בניסיון האישי כדי ליצור בית בטוח, שבו הילדים יכולים להתמודד עם רגשות קשים מבלי לברוח.
צורי מסכם במסר חזק:"ילד לא מחפש הורה מושלם – הוא מחפש הורה נוכח. בקשת עזרה היא לא חולשה – זו אסטרטגיה. ואני מאמין שכל עוד הנר דולק אפשר לתקן."
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 73 – "רק להפסיק לכאוב"

“כשהרצון למות הוא לא באמת מוות – אלא קריאה לסיום הסבל"
המשפט הזה מתאר תחושה שקיימת אצל רבים מהמתמודדים עם התמכרות, הקונפליקט הבלתי אפשרי בין הרצון להמשיך לחיות, לבין הרצון שהכאב ייגמר כבר.
בפרק הזה אני מארחת את דניאל פודמסקי, מכור בהחלמה, שמספר בכנות נדירה על השנים שבהן חי בין שני הקולות האלה.
מאובדן אח תאום בגיל ארבע, דרך שנים של ניתוק רגשי, מסכות, ושימוש בחומרים שהסתירו את הכאב – ועד לנפילה הגדולה ביותר, שבה מצא את עצמו על ברכיו, מבקש מאביו: "אני מרגיש שאני הולך למות, תכניס אותי לגמילה.”
דניאל מתאר את המאבק המתמשך גם בתוך ההחלמה, ומזכיר לעצמו  - "היום הכי רע שלי בניקיון לא משתווה ליום הכי טוב בהתמכרות הפעילה שלי.”הוא מספר על רגעי החסד שבהם מישהו פשוט חיבק ואמר לו “אני מבין”, על הדרך לחיות עם הכאב בשלום, ועל משמעותה של קהילה שמדברת סוף סוף באותה שפה.
זהו פרק על שבר, על מסכות, על כאב שלא קיבל מקום – אבל גם על בחירה לחיות, על עזרה שבאה ברגע הנכון, ועל האפשרות להתחיל לצעוד, צעד אחר צעד, בדרך אחרת.
ולמשפחות דניאל מבקש חומר: אל תנסו לשלוט או לכפות. לפעמים האדם חייב להגיע לתחתית כדי לבקש עזרה – ומה שהכי נחוץ לו ברגע הזה זה לדעת שיש יד מושטת, שמחכה לו שם.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 74 – "שדה הקרב הפנימי"

“יש לי אבקת קסם, אני מפזרת אותה ומיד הכל משתנה.”
כמה היינו רוצים שזה יעבוד ככה. שההתמכרות תיעלם ברגע, שהכאב יתפוגג, שהדרך החדשה תיפתח בקלות וללא מכשולים.
אבל המציאות רחוקה מכך. המאבק בהתמכרות הוא לא קסם, ולא החלטה אחת שמסיימת הכל – אלא מאבק יומיומי, לעיתים אפילו רגע־רגע, בין הרצון לחיות לבין יצר ההרס העצמי שמושך שוב ושוב אל השימוש.
בפרק הזה אני נותנת מקום לקול שלא תמיד נשמע – קולו של מי שנמצא באמצע. לא סוף הדרך, לא ניצחון מוחלט, אלא החיים עצמם בתוך שדה הקרב הזה: תקווה מול ייאוש, החלטה מול שבירה, אמונה מול חוסר אונים.
שי, מכור מתמודד, חי את המאבק הזה יום־יום.
בכנות ובאומץ הוא משתף על ילדות של “ילד מפתח”, על טראומה מהשירות הקרבי ואובדן אח, על שנים של שימוש והסתרה, ועל ניסיונות להפסיק – ולחזור.
“קרב יריות – אין יום שאני לא מתחמק מכדור ויורה כדור. אין רגע שאני לא רוצה להיות בשימוש. לא רוצה לאכזב, להרוס את הגמילה, ועדיין רוצה להשתמש.”
הוא מספר גם על האישה שנלחמת לצידו – האדם הראשון שמאמין ורואה אותו. על איך המאבק משפיע עליה, על חיי המשפחה, וגם על הלמידה האיטית – דרך טיפול, דרך טעויות, דרך מאבקים – להיות נוכח, לשתף, ולנסות שוב.
זהו פרק על הצד הפחות מדובר של ההחלמה מהתמכרות – על המאבק המתמשך באמצע הדרך, על המחיר הנפשי והמשפחתי, אבל גם על הניצוץ הקטן של התקווה שעדיין נאחז בחיים.
והמאבק עדיין נוכח. וגם התקווה.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 75 – "לב שמפסיק לברוח"

הערב שוב יורד.הבית שקט, הילדים כבר במיטות.היא מחכה שיירדמו – לא כי היא עייפה, אלא כי אז תוכל סוף־סוף לשתות.האלכוהול, שהתחיל כדרך להרגיע את החרדה, הפך עם הזמן לתרופה היחידה שהיא הכירה.כוס אחת כדי לנשום. כדי להירגע. כדי לא להרגיש כל כך לבד.
רוני בן סירא, בת 55, מכורה בהחלמה זה חמש שנים, מספרת בכנות נדירה על החיים מבפנים:על הילדות באוסטרליה וההתעללות המינית שנמשכה עשור והשפיעה על כל תחום בחייה: על הנישואים, הבדידות, החרדה, והיין שהפך להיות “החבר הכי טוב שלי – האמא, האבא, האלוהים שלי”.על השנים שבהן האלכוהול ניהל את ההורות שלה, את הזוגיות שלה, ואת היכולת שלה להיות – פשוט להיות.ועל כך שגם ברגעים הקשים, כמו הנפילה הכלכלית של בן זוגה, שהביאה אותה להיות ברחוב עם שתי בנותיה – הדבר היחיד שהיה חשוב לה אז, היה הבקבוק.
ולמרות כל אלה – זה גם סיפור על החלמה.על הבנות שארזו לה תיק לכניסה למרכז גמילה ונתנו לה תקווה,ועל הדרך שבה למדה לחיות מחדש – בלי אלכוהול, אבל עם הרבה יותר כוח, חמלה ואמת.
רוני מדגישה לאימהות שמתמודדות עם התמכרות ושומעות אותה:“אם אני, עם כל מה שעברתי, עשיתי את זה – גם את יכולה.לא בחרתי להיות חולה, אבל בחרתי לחיות.”
זה פרק על פחד, בושה, אהבה, והלב של אישה אחת שהחליטה להפסיק לברוח –ולמצוא את הדרך חזרה לעצמה.כי כמו שאומרת רוני – “אין דבר חזק יותר מלב שמחליט להפסיק לברוח.”
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 76 – "נוער בסיכון שקט"

עולמם של בני הנוער היום מהיר, חשוף ונגיש יותר מאי פעם. מה שנראה מבחוץ כתמים—בילוי, צחוק, "כולם עושים"—מסתיר לא פעם מציאות אחרת: אלכוהול, קנאביס, חומרים כימיים שנכנסים למסיבות ולניידים בלחיצת כפתור, התנהגויות כמו הימורים שמתחפשים למשחק, וחשיפה מוקדמת לפורנו ולריגושים דיגיטליים שמטשטשים גבולות.
והכול קורה מאחורי מסך, בחדר סגור, רחוק מעין ההורה.לפעמים זה רק מבט אחד שחוזר הביתה "קצת אחרת", הסתגרות, שינוי עדין במצב הרוח. אין הוכחה — אבל בפנים משהו לא שקט.
הורים רבים נתקעים בין פחד לדעת לבין פחד לטעות. שמוליק רוזנטל, מנכ"ל ובעלים של המרכז "ללא פילטרים", מי שבילה עשרות שנים בתוך המשטרה, המודיעין והשטח, אומר משפט חד שמסביר את המציאות הזו לא פחות מכל מחקר:"מי שבאמת מבין סמים — לא עושה סמים."
בשיחה בינינו הוא מתאר איך העולם הטכנולוגי המהיר, תרבות השפע והפומו יצרו בלבול אצל בני הנוער. הוא מדבר על ההתדרדרות שהוא רואה כבר שנים, על תפיסת הבילוי שהשתנתה, ועל היכולת של בני הנוער להסתיר טוב יותר ממה שההורה יודע לראות.
שמוליק גם מבקש להזכיר להורים דבר מהותי:"אל תמוססו את תחושת הבטן שלכם."כי לא פעם, זו האזהרה המדויקת ביותר שיש לנו.
בפרק אנחנו מדברים על ההבדל בין שימוש לשימוש לרעה ולתלות, ועל המקום שבו ההתמכרות מתבהרת במשפט קצר וחד:"הראש אומר לא — היד אומרת כן."
אנחנו נוגעים בדרך לזהות סימנים, מה עושים כשמבינים שהילד משתמש או מתנסה, איך משקפים סיכון בלי בהלה ובלי נזיפה, ואיך "לבקר בעולם של המתבגר.ת" — דרך הנייד, דרך החדר, ודרך שיחה שמחזירה קשר ושייכות.
המסר של שמוליק ברור: גם בעולם המשתנה של היום, הקשר בינינו לבין בני הנוער הוא עדיין קו ההגנה הכי חזק שיש. כשיש קשר — יש סיכוי, יש השפעה, ויש דרך.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.
 

פרק 77 - פחד, דפוסים והתמכרות.

הדרך בה אנחנו מתנהלים בחיים לרוב לא מתחילה במחשבה — אלא באוטומט.דפוסים ישנים שנוצרו בילדות: בבית שגדלנו בו, ברגשות שלא נאמרו, ובדרך שבה למדנו לפרש פחד וקירבה. הם נועדו להגן, אבל כשהם ממשיכים לפעול ללא מודעות — הם מעצבים מערכות יחסים, הורות וזוגיות, לעיתים בצורה שפוגעת יותר משהיא מגינה.
במשפחות שחיות לצד התמכרות, האוטומטים האלה מתחזקים.פחד יוצר ריצוי, הצלה, הימנעות, דריכות — תגובות שנראות טבעיות, אבל לעיתים סוגרות את האפשרות לקשר פתוח ובטוח.
האורחת שלי, הילה אלרן, מטפלת זוגית־משפחתית ובוגרת תכנית 12 הצעדים, אומרת:"דפוס הוא מנגנון אוטומטי, מבלי שאנחנו מודעים - הוא זה שמנהל אותנו."
בפרק אנחנו מדברות על איך דפוסים עוברים מדור לדור בלי מילים, איך התמכרות היא לא ההתחלה אלא הקצה של דפוס בריחה, ואיך אפשר לזהות את הרגע שבו טייס אוטומטי מופעל — ולהתחיל להביא בחירה במקום תגובה.
הילה מזכירה משפט שהוא גם תקווה וגם הזמנה לשינוי:"אנחנו נפצעים בתוך קשר — ובתוך קשר גם יכולים להירפא."
ובסוף, יש משהו חשוב שכדאי לזכור:כשבן משפחה אחד מתחיל להבין את הדפוסים שמנהלים אותו ולפעול ממקום מודע יותר — זה יוצר תנועה חדשה בתוך המערכת המשפחתית.תנועה שמרככת תגובתיות, משנה את האינטראקציה, ולפעמים יכולה להשפיע גם על האדם המתמודד.לא כפתרון קסם, אלא כצעד ראשון שמאפשר מרחב אחר — ומניח אפשרות להתחלה של ריפוי.
עוד מבקשת להדגיש הילה – כי קבלת עזרה חיצונית, בדרך לשינוי האוטומטים היא לעיתים הכרחית.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 78 – "הפחד לאבד"

יש סיפורים שבהם הכאב מתחיל הרבה לפני השימוש.עופר לנגר, מכור בהחלמה, מספר על ילדות בקיבוץ, חרדות לילה, אובדן של אחות, ובית שלא תמיד ידע להחזיק את מה שעבר עליו.מתוך כל זה נולדה אצלו הבנה מוקדמת:“הרגשתי שאני לא יכול להעמיס עליהם עוד.”
כמבוגר, הדפוס הזה קיבל צורה אחרת.שנים של שימוש, בריחה, והסתרה — לא מרוע, אלא מפחד, הפחד לאבד שוב.עופר משתף בכנות :“הפחד לאבד שימש אותי להסתרות.”קשרים הפכו למקום שמחזיק שקט רגעי, גם כשהם הרחיקו אותו מהאמת.
ואז הגיע הרגע שבו המציאות התייצבה מולו, בת הזוג מבקשת שיעזוב.הדבר שממנו פחד יותר מכל, מתממש.ומתוך המקום הזה הוא מתאר: “לחצתי על מנגנון השמדה עצמית.”רגע שפל שמסמן, כמעט באופן פרדוקסלי, את תחילתה של תנועה אחרת.
זה פרק על הקווים הדקים שמחברים בין ילדות, משפחה והתמכרות —ועל האומץ להסתכל על סיפור שלם ולהתחיל ממנו משהו חדש.
ובסוף הוא מבקש להדגיש למשפחות שלפעמים קשה להם להסכים לראות את מה שנמצא מול העיניים: “אל תעשו כאילו. אתם יודעים.”
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 79 – "בין ריגושים"

ההתפתחות הרגשית שלנו לא נוצרת רק מהדברים שנאמרים בבית —אלא גם ממה שנוכח בו באופן קבוע:הדרך שבה נרגעים, בורחים, מתמודדים, מתלהבים או מתכנסים.עודד לוי, מכור בהחלמה, גדל בתוך מציאות שנראתה רגילה, אבל בדיעבד גילה איך היא נטמעה בו עמוק פנימה.
“הייתי ילד שונה… הרגשתי שלא מבינים אותי,” הוא אומר, ומתאר שנים של רגישות גבוהה שלא תמיד קיבלה מקום.ובתוך זה — חשיפה מוקדמת לעולם ההימורים, כמשהו תרבותי, משפחתי, כמעט שגרתי.
הטניס מילא את חייו והפך למוקד תשוקה ומימוש, אבל כשהחלום נשבר, משהו בתוכו נסדק:“חוויתי תסכול מאוד גדול… וההימור התלבש על המקום הזה.”מה שהתחיל כריגוש קטן הפך לברירת מחדל רגשית, והריגוש סביב ההימור החליף את הריגוש שנעלם מהטניס.אחר כך הצטרף גם הוויד, והחיים נעשו כפולים — חוץ אחד, פנים אחר.
גם בקשר הזוגי ההסתרה הלכה והעמיקה.
וברגע אחד שבו השקר התגלה וכבר לא היה לאן לברוח — אישתו הייתה זו שראתה, שהתעמתה, שפתחה פתח לשינוי.
"גרמת לי להרגיש משוגעת"  כך אשתו אמרה לו בשיחה ההיא.
משם החלה תנועה אחרת: טיפול, קבוצה, חשיפה, ניקוי הרגלים, שינוי סביבה —תהליך שהחזיר לו חיים, משמעות, ויכולת לעמוד במקום שנשמט ממנו שנים.
בסוף השיחה, עודד מבקש לומר למשפחות:“לאדם המכור הוא חולה — הוא לא עושה את זה בכוונה."
ולמתמודדים עצמם הוא מזכיר:“אי אפשר לבד. תבקשו עזרה.”
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 80 – "צעדים של בחירה"

רוב המשפחות לא מגיעות ללמוד תכנית 12 הצעדים.ומי שכבר כן מגיעות – לרוב מגיעות בשבילו.בן, בת, בן זוג. מישהו שצריך “לתקן”.
רק שבמהלך הדרך מתגלה לאט־לאט אמת אחרת:זו לא תכנית עליו. זו תכנית עליי. עלינו. על איך אני חיה בתוך מציאות שאין לי עליה שליטה.
בפרק הזה אנחנו מדברים על תכנית 12 הצעדים בלי מיתוסים, בלי קדושה ובלי פחד.לא כטיפול, לא ככת – אלא כדרך חיים פרקטית, כזו שיורדת לקרקע:איך אני עוצרת תגובה?איך אני לוקחת פחות אישי?איך אני מפסיקה לטבוע בתוך הביצה – גם כשהכול בפנים צועק?
איתי בשיחה יוסי אטיה ואלון קירשנר – מכורים בהחלמה ואנשי מקצוע – שמביאים קול כפול:של מי שהיה בכאוס טוטאלי, ושל מי שמלווה משפחות יום־יום בתוך הכאוס הזה.
יוסי אומר בפשטות:“12 הצעדים הצילו לי את החיים. הצילו למשפחה שלי את החיים. זו דרך חיים שמצילה חיים.”ואלון מוסיף:“זה מסע פנימי. חזרה לעצמי. לעשות סדר בבלבול.”
דיברנו על הכחשה ואשמה, על בושה וסודות שגדלים בחושך, על מחלה שמדביקה מערכות שלמות –ועל האפשרות לעצור. ממש לעצור.ליצור מרווח.ומתוכו להתחיל לבחור אחרת.
שניהם מדגישים - “למידה של 12 הצעדים היא כדי לעזור לעצמכם – לא כדי לטפל בו. ודווקא דרך העבודה על עצמי, נפתחת מערכת יחסים אחרת.”
כי תכנית 12 הצעדים לא באה “לתקן את המכור”,היא באה ללמד כל אחד מאיתנו איך לחיות הרבה יותר טוב עם עצמנו ועם הסביבה.
וזה אולי המסר הכי חזק מהפרק הזה:אתם לא לבד.התמכרות היא לא מילה גסה.ובקשת עזרה – היא לא חולשה, אלא התחלה של דרך.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887