מעגל ההתמכרות- דברים שמשפחות צריכות לדעת

פרק 62 – "הימרתי כדי לחיות"

"ראש של מהמר זה הכל או כלום. אין אמצע, אין מקום של אולי. תמיד יותר גז מהברקס."
כך מתאר שלומי סחייק את העולם הפנימי של מהמר — עולם שבו הקלפים שיש לך אף פעם לא מספיקים, הפנטזיה חזקה מהמציאות, והצורך לנצח את כולם גובר על כל היגיון.
"אי אפשר להיכנס לראש של מהמר – זה ראש קרימינלי, גרנדיוזי. המטרה היא לנצח. תמיד."
אבל מאחורי הראש הזה,  מסתתר ילד שכבר בגיל שש הרגיש שונה, שהתחיל ללבוש מסכות, שהלך לאיבוד בתוך עצמו.ילד שהתבגר להיות נער מתפקד, אהוב, חברתי – אך כזה שחי חיים כפולים.
"משדר עסקים כרגיל, הולך לבית ספר, משחק כדורגל – אבל בסוף, תמיד נשאר לבד עם עצמי."
כך נראית התמכרות להימורים מבפנים: בוחן כל סיטואציה, כל אדם, כל רגע – רק כדי למצוא את הרגע שבו אפשר שוב להמר. כי רק שם – במקום הכי מסוכן – יש רגע אחד של שקט.
"חייתי בשביל להמר, והימרתי בשביל לחיות."
והאתגר לא נגמר שם – גם בטיפול, ההתמכרות הזו מציבה קושי ייחודי:"עקב האכילס של מהמרים הוא השכל. הם לא הולכים בעיוורון – הם מחפשים סיבה, הסבר, הצדקה. קשה להשפיע עליהם. הם יגידו לך: אתה לא יכול ללמד אותי כלום."
שלומי, מכור בהחלמה ומייסד מרכז "בית עזרא", משתף בכנות מטלטלת על הדרך שעבר – מהתמכרות חכמה ומתוחכמת שגררה חובות, שקרים ונתק מהמשפחה, ועד לרגע שבו החליט לבחור בחיים.
והוא מבקש להעביר מסר ברור למשפחות:
"זה לא גזירת גורל. יש פתרון. אל תגמדו את זה, אל תצדיקו. אין דרך אחרת – רק טיפול."
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 63 – "התערבות זוגית"

זוגיות בהתמודדות עם התמכרות היא מרחב רווי כאב, בלבול ואחריות כבדה.גם כשאדם יוצא לדרך של החלמה – השותף או השותפה שלו לא תמיד מרגישים שהמסע באמת התחיל עבורם.
שנים של הסתרה, החזקה, הליכה על ביצים וניסיון "לשמור על הבית" – לא נמחקות כשהשימוש נפסק.ולעיתים, דווקא כשהכול אמור להיות טוב יותר – הפערים רק מתחדדים.
בפרק הזה אנחנו מדברות על התערבות זוגית – כלי חשוב וממוקד שעוזר לבני זוג להתמודד עם שינוי, לבחון את דפוסי התקשורת שנוצרו סביב ההתמכרות, וליצור נקודת התחלה חדשה בתוך קשר שמבקש להיבנות מחדש.
"כשיש פער – שם זה מתפוצץ.אי אפשר שאחד יעלה על דרך, והשני יישאר במקום."
מה ההבדל בין התערבות זוגית לטיפול זוגי?מדוע כל אחד מבני הזוג צריך תהליך אישי משל עצמו?ואיך אפשר להחזיק מרחב זוגי בריא – גם כשכל אחד עובר תהליך אישי שונה?
אני מארחת את הילה אלרן – מטפלת זוגית־משפחתית, בוגרת תוכנית 12 הצעדים ומומחית בעבודה עם זוגות המתמודדים עם התמכרות – לשיחה מקצועית ועמוקה על הדינמיקה הזוגית סביב ההתמכרות, על הסימביוטיקה הכואבת, ועל התקווה שנמצאת דווקא בנפרדות הבריאה.
התערבות זוגית אינה סוף הדרך – היא יכולה להיות התחלה חדשה.לא תיקון של מה שהיה, אלא תנועה משותפת אל משהו אחר."
הילה מוסיפה - "יש תקווה, אפשר באמת להיוולד מחדש ולא כקלישאה."
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887

פרק 64 – "פחד. גבול. תקווה."

"אם היה לי חלון הצצה לפני שלוש שנים לאיפה אהיה היום – הייתי אומרת שאני לא מאמינה. קיבלנו את החיים מחדש."
רחל, יוצרת תיאטרון ואמא לבת מכורה בהחלמה, מבקשת להתחיל דווקא מהמקום שבו היא נמצאת היום:"הקלישאה הזו – שהכי חשוך לפני עלות השחר – אני מרגישה אותה ממש עכשיו. למי שנוסע עכשיו במרחבים החשוכים, שנראה שהכול גמור – אני רוצה להגיד: יש תקווה."
בפרק הזה רחל משתפת במסע המטלטל שעברה – לא רק דרך ההתמכרות של הבת שלה, אלא גם דרך ההדחקה, החרדה, הכאב והכעס שחוותה בעצמה כאמא.
חשבתי ש - "אם זה יהיה בתוך הבית – אני אזהה, אני אהיה בתקשורת.אבל גם כשזה היה בתוך הבית – לא ידעתי.לא הבנתי. לא ראיתי. אולי גם לא רציתי לראות."
וכשכבר אי אפשר היה להתכחש, ההכחשה התחלפה בכאב עמוק, בלבול, תחושת אשמה, בדידות וחוסר אונים.התחיל מרוץ נגד הזמן, ובמרכזו – אמא שמחפשת הצלה:
"עשיתי טבלת אקסל עם כל המקומות בארץ.חיפשתי, חקרתי, מיפיתי – לא הצלחתי למצוא שום מקום שמתאים.רציתי להציל אותה – ולא ידעתי איך."
רחל מתארת את הדרך מההבנה ועד הכניסה למרכזי החלמה – ואת הדרך הפנימית שהיא עצמה עברה:מאמא שמתקשה להציב גבולות, לאמא שמסוגלת לעשות את הבחירה הכואבת מכולן.כשהבת ביקשה לחזור הביתה, רחל עשתה את הדבר שהיה לה הכי קשה לבצע:.
"אמרתי לה – את לא יכולה לבוא הביתה.הבנתי שלבוא הביתה, זה היה גזר דין מוות לכולנו – לא רק לה."
היום היא משתפת איך היא יודעת – שההחלטה הזו הצילה את הבת שלה, ואת המשפחה כולה."הייתי מוותרת על כל הסיפור…אבל אני מרגישה שהוא שידרג אותי.נהייתי טובה יותר."
רחל מדגישה: ההחלמה היא לא רק של הבת – היא של כולם.המשפחה כולה נפגעת מההתמכרות, ולכן גם בני המשפחה חייבים תהליך.
התמכרות היא מחלה משפחתית.והחלמה – גם היא.
ויש תקווה.רחל אומרת את זה ממקום אמיתי.ושולחת חיבוק גדול לכל אמא שם, שמתמודדת עם בן או בת מכורה.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 65 – "הגבול שהציל אותי"

הם עושים הכל – כי הם אוהבים.מכסים, מגבים, מרככים את המכה.משלמים חובות, משקמים נזקים, מחפשים פתרונות – שוב ושוב.הורים שמוכנים להילחם בשביל הילד שלהם, גם כשהוא כבר מזמן איבד את עצמו.
"הבנתי המון דברים – אבא כמו קוסם, פותר בעיות. כל מה שצריך הוא שהבעיה תתגלה – ואבא יסדר."
בפרק הזה אני מארחת את ארנון גולוב – מכור בהחלמה ומנהל מרכזי "רוח בכפר –לשיחה כנה ופתוחה על הדינמיקה הכואבת שנוצרת במשפחות שמתמודדות עם התמכרות.דרך סיפורו האישי, הוא ממחיש איך מתוך רצון טוב להציל, ההורים מטפלים שוב ושוב בסימפטומים החיצוניים – אבל לרוב לא נוגעים בשורש הבעיה.
לעיתים מתוך חוסר הבנה, לעיתים מתוך פחד או דאגה – ובכך, לא פעם, דוחים את ההזדמנות לשינוי אמיתי. ואיך דווקא הרגע שבו הם מפסיקים "לסדר מבחוץ" – הוא הרגע שבו משהו באמת יכול להתחיל להשתנות.
"אבא שלי התייעץ והבין שהוא לא יכול לעשות כלום," משתף ארנון. "שהכול בידיים שלי. הוא אסף את כולם ואמר: אנחנו צריכים להתנתק מארנון. יכול לקרות אחד משלושה דברים –הטוב: הוא יבקש טיפול.הבינוני: הוא ייכנס לבית סוהר.השלישי והקשה: הוא ימות."
המשפחה נסוגה לאחור. הדלת נסגרה.ולקח זמן – זמן של כאב, של חובות, של התדרדרות.עד שהגעתי באמת לתחתית. והגעתי לכלא.
"בחרתי ללכת לטיפול כי פחדתי להיות בכלא."
"המתנה הכי גדולה שהמשפחה שלי נתנה לי – הייתה שניתקו אותי.אני גדלתי מזה."
ארנון מבקש להדגיש למשפחות ולמתמודדים עם התמכרות:
יש דרך אחרת. ויש תקווה, "אפשר להפסיק לסבול".
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 66 – "בין התמכרות לריכוז עצמי"

"אני כמו קיפוד – עוקץ בלי לשים לב.המסך שיש מול העיניים זה רק הצרכים שלך.זה לא משנה אם עובר לידך הילד שלך, אבא שלך, האישה שלך – אתה לא רואה אותם בכלל."
כך מתאר ציון מקנזי את מה שהוא עצמו חי – ריכוז עצמי עמוק בתוך התמכרות. לא מתוך בחירה, לא מתוך אדישות – אלא מתוך כאב, בדידות ומנגנוני הישרדות.
"החיים שלי היו תופת.החזקתי מערכת שקרים מכולם.שקט – היה מסוכן מבחינתי.כשיש שקט, אני פוגש את עצמי – ולא טוב לי עם עצמי."
ריכוז עצמי, כך הוא מסביר, הוא לא תכונה של מכורים – הוא התוצאה.של קיום שמתרכז כולו ב"להחזיק מעמד".של ילד שלא הרגיש שייך, שניסה להיות מישהו אחר, שניסה להרוויח אהבה דרך הוכחות והישגים – ונשאב לעולם של הישרדות רגשית.
"הייתי צריך שאבא שלי יגיד לי שהוא אוהב אותי, שיאמין בי.שיראה אותי." אומר ציון.
בפרק הזה, ציון משתף בכנות נדירה על הילדות, על ההחלקה לעולם ההימורים, על הבדידות בתוך מחלה פעילה –ועל ההבנה שרק כשהוא התחיל לוותר על הריכוז בעצמו – הוא התחיל באמת לחיות.
ולמאזינים הוא מבקש לומר:
"אפשר אחרת.אמרו עליי הרבה דברים,אני ההגדרה למכור הכי קלאסי שיש,כל כך הרבה עברתי שם –ועדיין אפשר אחרת.אפשר אחרת ויש תקווה."
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 67 - "האישה שבצל"

במרחב של שיח על התמכרות – יש קול אחד שכמעט לא נשמע.הקול של האישה שחיה לצד גבר המתמודד התמכרות.היא שם. נוכחת. שותקת. מחזיקה.אבל עליה – כמעט לא מדובר.לרוב לא במרחב טיפול, לצערי גם לא בשיח הציבורי.ולפעמים, גם לא בינה לבינה.
בפרק הזה אני פוגשת את רוזה מנור שמש – עובדת סוציאלית בכירה מדריכה וחוקרת. מומחית בטיפול בהתמכרויות, שבחרה להקשיב לקול הזה.דרך מחקר בנושא "מערכות יחסים של גברים מכורים לחומרים פסיכואקטיביים לבין בנות זוגם: נקודת הראות של בת הזוג"
רוזה ביקשה לחקור את חווייתן של נשים בזוגיות עם גברים מכורים – לא רק כסיפורים אישיים, אלא כקבוצה שיש לה דפוסים, כאב, מורכבות, ולעיתים גם תקווה.
נדבר על התפקוד הגבוה של האישה, שמסתיר לרוב פגיעות, על קשרים שבהם האישה נעלמת לאט, על הגבול המטושטש בין אהבה להישרדות –ועל האפשרות לשינוי, דווקא מתוך ההבנה שיש כאן אישה.ולא רק "בת זוג של".
אם את חיה בתוך השקט הזה – הפרק הזה בשבילך.כדי שתדעי שאת לא לבד.ושהקול שלך – יש לו מקום, וראוי שיישמע
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 68 - "כשהבנו – היה מאוחר מדי"

זהו פרק אחר מבחינתי.פרק שנוגע אולי במקום הכי כואב כשמדובר במחלת ההתמכרות.ועליו – לא דיברנו כאן עד עכשיו בצורה ישירה.
עד היום דיברנו כאן על ההתמכרות כמחלה – על זיהוי, על תהליך, על החלמה.אבל יש גם צד אחר, שקשה מאוד להביט בו – הצד שבו המחלה הזו לוקחת חיים.
בפרק הזה אני פוגשת את אילי לב, אמא של עומר.עומר היה בן אהוב, רגיש, חכם. ילד טוב.והוא מת ממנת יתר – תוצאה של מחלה שהייתה שם, אבל לא הובנה עד הסוף.לא על ידו. לא על ידי הסביבה. וגם לא על ידי ההורים שלו, שהיו שם כל הזמן – ראו, אבל לא ידעו לחבר את הנקודות.
“אם היינו יודעים אז את מה שאנחנו יודעים היום – אין לי ספק שעומר היה בחיים,” אומרת אילי בכאב מפוכח.רק אחרי מותו התחילו היא ובעלה להבין כמה מעט הם הכירו את המחלה הזו.וכמה גם היום – הם עדיין לומדים אותה.“זה לא קרה בבית הרוס. זה קרה אצלנו – במשפחה חמה, תומכת, רגילה. וזה בדיוק העניין,” היא מדגישה.
בשיחה כנה, כואבת, אבל גם מלאת תבונה, אילי משתפת את מה שלא נאמר בזמן:איך סימנים התפספסו, איך בושה ותקווה חיו זו לצד זו, על הניסיונות לעזור, להתערב, להאמין שיהיה טוב – עד שהכול מתרסק.
ואיך, מתוך המקום הכי כואב שיש – הם בחרו לא לשקוע בשתיקה.
בשבוע האחרון לחייו אמר עומר לאימו – כאילו השאיר צוואה:“כשאצא מהחרא הזה – אני אדאג שאף ילד במדינה לא יגיע לדבר הזה.”
ומתוך המשפט הזה נולד מיזם "להאיר את עומר", שמטרתו מניעה, צמצום ועצירת המגפה – דרך הרחבת השיח והמודעות.כדי שמישהו ישמע. שמישהו יזהה. שמישהו אולי יציל חיים.
זה פרק שלא קל לשמוע.אבל הוא חשוב.אילי מבקשת – לא להוריד את העיניים.לא לומר “אצלנו זה לא יקרה, הוא ילד טוב”.כי עומר היה ילד טוב.והוא מת.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 69 - "ששש – התמכרות למין"

מה ההבדל בין עונג טבעי לבין התנהגות שמנהלת אותך?האם צפייה בפורנו או עיסוק מיני יכולים להפוך להתמכרות – גם כשכלפי חוץ הכל נראה מתפקד?
ההתמכרות למין ולפורנוגרפיה היא אחת ההתמכרויות השכיחות בעידן שלנו – ועם זאת, מהשקטות והכואבות ביותר. היא לא תמיד נראית לעין, לא משאירה סימנים ברורים, ולעיתים רק הפרטנר או הפרטנרית מרגישים שמשהו לא בסדר.
בפרק הזה אני פוגשת את שרון אלקינס, עו"ס קלינית ומנהלת מרכז "קשרים", שמתמחה בטיפול בהתמכרויות התנהגותיות – לשיחה פתוחה אודות התמכרות למין ופורנוגרפיה .
נדבר על סימני האזהרה, על הפער שבין שימוש לגיטימי לשימוש כפייתי, ועל הייחודיות והמורכבות שבלרפא התמכרות כאשר השימוש הוא חלק בלתי נפרד מהחיים של אדם באשר הוא אדם.
"זו התמכרות שפוגעת באינטימיות. האדם לא מסוגל להיות שם באמת," אומרת שרון ומוסיפה:
"זה סבל נורא – אבל חשוב לי להגיד: לא חייבים להמשיך לסבול. יש דרך החוצה. אפשר לחיות אחרת."
ולא פחות חשוב מבקשת שרון להדגיש– בן או בת הזוג אינם רק עדים לכאב הזה. הם מושפעים ממנו, והם חלק בלתי נפרד מהתהליך. גם עבורם נדרש טיפול, הבנה, ושפה חדשה של ריפוי.
ההתמכרות אולי שקטה, אבל ההשפעה שלה רועמת.ברגע שמבינים את זה – אפשר להתחיל לעשות שינוי.לא לבד, ולא מתוך בושה – אלא מתוך הבנה, תמיכה ותקווה.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 70 – "המרחב הבטוח"

"אני לא נושמת.הוא הים שלי – וכשהוא סוער, אני נאבקת לשרוד.אין אני. יש רק הוא." כך אמרה לי אמא לילד המתמודד עם התמכרות.
המילים שלה נאמרו בלחש, אבל לא היה בהן שקט.הן היו טעונות בכאב, באהבה, בפחד – ובעיקר באובדן של העצמי.והיא לא לבד.
משפחות שמתמודדות עם התמכרות מוצאות את עצמן לאט־לאט נבלעות.מבט אחד, טון דיבור, שפת גוף – מספיקים כדי לטלטל את כל עולמן.הן הופכות להיות דרוכות, מגיבות, עסוקות ברווחה של האחר – ושוכחות לגמרי את עצמן.
בפרק הזה אני משוחחת עם הילה אלרן, מטפלת זוגית ומשפחתית,על החוויה הזו של היטמעות,ועל הדרך הארוכה, השברירית, של בניית מקום בטוח בתוכנו.
מה קורה כשהגבול בין "אני" ל"אתה" כמעט לא קיים ואיך זה עלול להפוך בעיה?איך יוצרים מקום שמאפשר לי לחזור לעצמי – כשאני בתוך סערה חיצונית או פנימית? למה זה חשוב עבורי ועבור האדם שמולי?
"מרחב בטוח", הילה אומרת, "זה כמו חדר פנימי שאני חוזרת אליו.מרחב של שקט, שממנו אני מגיבה. לא מתוך פחד. לא מתוך בלבול.מתוך חיבור."
ביחד אנחנו מדברות על אהבה, על גבולות, על תנועה עדינה בין קרבה לנפרדות –ועל האפשרות להיות שם עבור מי שיקר לי, בלי להיעלם בתוכו.
אולי גם את/ה שואל/ת את עצמך:איך אני יכול/ה להיות עבור מישהו שאני אוהב/ת – מבלי לאבד את עצמי בדרך?
זה אפשרי, ואף חשוב.
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.

פרק 71 – "אחרי שהעולם נשבר"

"שם, על הרצפה, על הכביש, ברגע הזה הייתה נקודת המפנה אצלי. עולם נשבר, העולם נחרב, אבל באותו רגע, עם כל הכאב המטורף שהיה שם, היה גם שחרור,"
כך מתארת אושרי שרעבי, אחות לאח מכור, את הרגע שבו הכל השתנה.ההתמכרות לא נכנסת לחיים בבת אחת, לא ברעש ולא עם אזהרה. היא מתגנבת לאט־לאט, מוצאת את דרכה דרך שגרה, הרגלים, והסברים. בהתחלה היא כמעט בלתי נראית, עד שפתאום, בלי שהרגשתם, יש רגע שבו הכל משתנה – רגע מכריע, שלא ניתן לחזור ממנו.ברגע הזה, אושרי מתארת כי מצאה את עצמה נאלצת לבחור, בחירה מאוד לא פשוטה.אושרי משתפת בפתיחות איך גדלה לצד האח, אהבה אותו, כאבה את הכאב שלו, והייתה שם בכל שלב – גם כשהוא התדרדר לתוך התמכרות שהפכה את החיים בבית לכאוס מתמשך.היא נזכרת גם ברגעים שכבר היה לה קשה: "היה רגע שלא יכולתי להחזיק יותר, כשהרגשתי שאני לא יכולה להמשיך כך."לא מדובר רק על סבל אישי – אלא על כל מה שהשתנה, על הבחירה שלה להפסיק להימנע ולהתמודד. אושרי בחרה לדבר, לא לברוח, לבחור בחיים שלה אחרי כל מה שקרה."זה היה שנים לחיות בהסתרה, בבושה, בגיהינום, ונמאס לי לא רוצה יותר. בעצם רק החיוך היה בחוץ, החיוך זה מה שמכירים אותי – השחקנית, זו שמרימה לכולם, אבל בפנים היה פער מאוד גדול. ודי. לא רוצה יותר."הפרק הזה לא רק סיפור על אובדן, אלא על הדרך שהאורחת שלי בחרה בה – בחיים שלה, בחמלה, ובזיכרון שאפשר לשמור אחרי כל הכאב. זה סיפור של מסע, שיש בו לא רק התמודדות, אלא גם קבלה, שמירה על תקווה במציאות הקשה ביותר.במילים של אושרי,  יש הרבה כאב – ולצידו גם המון תקווה.
ומסר אחד ברור שהיא מבקשת להעביר:
"אל תתביישו לבקש עזרה, תעשו את זה. עדיף לעשות מלא ולא לעשות כלום."
לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם,
מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.